לזכרו של דוד כהן ז"ל, מייסד ויו"ר עמותת
"ישראלס"
מאת: מלי כהן
ב 22/7/09- , בוקר יום ד' נפטר דוד כהן מייסד
עמותת "ישראלס". מנכ"ל בתחילת דרכה
ויו"ר ב 4- השנים האחרונות. לאחר מאבק
איתנים בן 6 שנים במחלה, קרס גופו, לבו
נדם, אך רוחו נשארה איתנה עד יומו האחרון.
דויד, חברי והנפש התאומה שלי, אבי ילדי,
עומר) 27 (, נועה) 23 ( ודניאל) 16 (.
עד פרוץ המחלה ניהל חברה משפחתית מצליחה
שאותה הקים לפני כ 25- שנים.
היה איש בעל עקרונות וחזון שהשמים מבחינתו היו הגבול. היה בעל ערכים
ויושר, רציני ומצחיק, חברותי ורחב לב, אכפתי ותומך, איש משפחה אהוב ואוהב.
דוד אובחן באוגוסט 2003 , כ-שלושה חודשים לאחר הופעת הסימפטומים הראשונים של המחלה )בידיים( ומייד
לאחר שובנו מטיול משפחתי מדהים בהוואי. הבשורה הייתה אכזרית וקשה מאין כמוה.
ההכחשה הפכה לנשק האולטימטיבי שלנו. סדרי עדיפויות השתנו וריצות לנוירולוגים בארץ ובחו"ל מילאו את
סדר היום שלנו וכל זאת בתקווה להסיר את רוע הגזירה.
ואז באה הנפילה הראשונה. דוד הבין שהמחלה מתקדמת וכבר הגיעה לרגליים.
הוא הפנים שהוא חולה במחלה חשוכת מרפא, קיבל את המציאות החדשה וכמו תמיד היה עסוק במחשבות-
מה הלאה? כשהוא מודע לחלוטין להשלכות הסופניות של המחלה. הוא תהה איך יוכל לנהל אורח חיים סביר
שיש בו סיפוק ואיך יוכל להמשיך ולתרום למשפחה, לחברים ולסביבה.
המחלה והחולים לא הפסיקו להעסיק את מחשבותיו. הוא קרא חומר על המחלה, נפגש עם חולים והבין שהוא
חייב לעשות משהו על מנת להביא לשינוי במצב הנוכחי של חקר המחלה.
דוד, איש חזון ועשייה מאז ומעולם, הגה ויזם את רעיון הקמת העמותה ומיד הוציא אותו אל הפועל.
בשיתוף עם גליה ועופר נס )היום יו"ר העמותה(, רותי אחותו שהיתה ליד ימינו, בני משפחה בארץ ומעבר לים
וחברים נפלאים, הוא הקים את עמותת" ישראלס" אשר שמה לה למטרה לממן מחקרים בארץ למציאת
תרופה למחלה. במהירות שלא תיאמן קרם חזונו של דוד עור וגידים ובתוך חודשיים, באפריל 2004 , נערך טקס
חגיגי להשקת העמותה, טקס שבו שודרה הרבה אופטימיות תקווה.
"אני מאמין במוח הישראלי" הוא משפט שדוד חזר עליו שוב ושוב. כל כך אופייני לו להפוך חלום למציאות.
מחלתו של דוד התקדמה בקצב מהיר ובתוך פחות משנתיים הוא איבד את כל יכולותיו המוטוריות ואת היכולת
לדבר, שהיה האובדן הקשה מכולם. למרות מצבו הפיזי הקשה דוד בחר בחיים – התחבר לפג ולמכונת הנשמה
והמשיך להיות דומיננטי בחיי המשפחה כמו גם בפעילות העמותה. בתחילת 6002 , כשנחלש וקשה היה לו
כבר לתפקד, החליף אותו ניר צורן בתפקיד מנכ"ל העמותה.
כשחלה, הביע דוד משאלה, שאותה הצליח להגשים, והיא להיות נוכח בבר-המצווה של בננו הצעיר דניאל,
שנערכה באפריל 2006 , כ 3- שנים אחרי שאובחן.
דוד האמין וקיווה שככול שיצליח להחזיק מעמד יותר והילדים יהיו בוגרים יותר יהיה לבני המשפחה יותר זמן
להתכונן לאובדן הצפוי ומספיק זמן להיפרד. מסתבר שאין אף פעם מספיק זמן, ושהפרידה היא תמיד סופית
וקשה. אבל באמת בשש השנים של המחלה התבגרו הילדים והפנימו את האובדן הצפוי.
אני מניחה שדוד צדק. המחלה בדרכה האכזרית, הכינה אותם ואותי לקראת הבאות ולקראת החיים בלעדיו.
באירוע העמותה האחרון שבו השתתף דוד, בנובמבר 2008 , נשאה נועה, בתנו, דברים בשמו.
לא מצאתי סיום יותר הולם ממילותיו באותו נאום:
תמיד האמנתי במוח הישראלי, בחכמתו, בתעוזתו ובחוש האלתור יוצא הדופן שלו.
אני מאמין שבמלחמתנו העיקשת במחלה, תוך ניצול כל משאב אפשרי למחקר, נצליח בסופו של דבר לפתח
את התרופה המיוחלת למחלה האכזרית הזו כמו שהצלחנו בתחומי המדע, ההיי-טק והרפואה, הרבה מעבר
לממוצע בעולם המערבי.
אני מאמין שאם אמות לפני מציאת התרופה חבריי החולים ומשפחתי ימשיכו להפיח רוח בחלומי ביתר שאת.
כמו שאמר מרטין לותר קינג באחד מניסיונות הנפל להתנקש בחייו:
"אפשר להרוג אותי אבל אי אפשר להרוג את החלום שלי" אני לא מכיר בהיסטוריה קבוצה כה גדולה של
חולים אשר לקחה את גורלה בידיה והובילה מהלך, ביחד עם משפחה וחברים, למציאת תרופה למחלה.
יש לי את הכבוד להילחם לצדכם במחלה הארורה.
אל חשש, אחיי הלוחמים, התרופה נמצאת מעבר לפינה. חוץ מזה, כולנו יודעים ש"התקווה חזקה מהפחד"
אוהב אתכם, בריאות. דוד